• מנחה
     
    גיא רולניק
    מייסד ועורך ראשי, “TheMarker”
     
  • משתתף
     
    אבי וייס
    מנכ"ל חדשות ערוץ 2
     
  • משתתף
     
    חגי גולן
    עורך ראשי, "גלובס"
     
  • משתתף
     
    דן מרגלית
    עיתונאי בכיר ב"ישראל היום"
    מגיש "ערב חדש"
     
  • משתתף
     
    דליה דורנר
    נשיאת מועצת העיתונות בישראל
    שופטת בדימוס
     

האם התקשורת בישראל באמת חופשית?

מפת המדיה והתקשורת בישראל דומה כיום אך במעט למראה-דמותה בעבר. במשך עשרות שנים פעלו העיתונים בישראל תחת שליטתן של מפלגות פוליטיות, ואילו תחנות הרדיו והטלוויזיה נוהלו באופן בלעדי על ידי גורמים ממשלתיים. כיום הבעלות המפלגתית על העיתונים חדלה, או לחלופין – העיתונים התאימו עצמם לתנאי שוק תחרותי שבו עליהם להתמודד עם עיתונים נוספים ועם אתרי חדשות באינטרנט. שוק תחרותי זה מאלץ את כל המדיה החדשותית להיות רווחית ותלוית מכירות, רייטינג וחשיפות על מנת לשרוד כלכלית. התוצאה היא מדיה שחוקה המתבססת על מודל פיננסי שחוק.

גיא רולניק, המייסד והעורך הראשי של TheMarker, הנחה את הפאנל שיוחד לנושא זה, בהשתתפות השופטת בדימוס דליה דורנר, מנכ”ל חדשות ערוץ 2, אבי וייס, עורך העיתון גלובס, חגי גולן, ודן מרגלית, בכיר עיתונאי ישראל היום ובעבר עורך העיתון מעריב. בפתיחת הדיון העלה רולניק את סוגיית החברות הכלכליות הגדולות שמחזיקות כיום בכוח גדול: “מבין כל מדינות ה-,OECD בישראל קיימות הרמות הגבוהות ביותר של ריכוז כוח כלכלי”, הוא אמר. ” כוח עצום זה, שהוחזק בעבר על ידי הממשלה, נמצא עכשיו בידיהם של מעטים”. חופש העיתונות, על פי רולניק, כבר לא נסב על חירותה למתוח ביקורת על הממשלה, אלא על הזכות לבחון לעומק את התאגידים, הטייקונים וקבוצות האינטרסים ששולטות במדינה.

רולניק שאל את חברי הפאנל אם חופש העיתונות יכול להתקיים בסביבה הכלכלית-החברתית הזאת, ואם לא – מה חייב להשתנות?

דליה דורנר ענתה כי לדעתה אין כל בעייתיות בכך שעיתונים מחזיקים באג’נדה פוליטית, כל עוד עומד לבחירת הציבור ריבוי של דעות. “כל עוד תהיה לנו תחרות”, היא אמרה, “נוכל לשמור את ראשנו מעל פני המים”.

כדי להדגיש את הנקודה המשיכה דורנר ושאלה: “מהו תפקיד העיתון? האם תפקידו רק להעביר ידיעות? אני חושבת שחלק מתפקידה של העיתונות הוא להתייחס למה שקורה ולנקוט עמדה כזו או אחרת על פי השקפתה. לשם כך העיתונות קיימת. אני מצפה שהעיתון יהיה שומר הסף”.

אבי וייס דיבר על השליחות העיתונאית של החברה שבניהולו: “אני חושב שהשקפת העולם שלי חשובה פחות. האג’נדה של חברת החדשות היא למעשה הסיפור. האג’נדה כוללת מגוון דעות שכל עיתונאי מביא אל המסך”. וייס המשיך וביקר את העיתונות המודפסת: “בעיתונות המודפסת קורה דבר מפחיד בעיני. כל קורא פותח את העיתון ואין לו מושג אם זו אג’נדה, עיתונות או אינפורמציה. היום קיימת אג’נדה בלי עיתונות. בחלק גדול מהעיתונים וכלי התקשורת האג’נדה השתלטה לחלוטין, ואני חושב שזו הבעיה”.

דן מרגלית נשאל, אם יש מקום לעיתונות לנסות ולשנות את העולם. בתשובתו הוא התייחס להשפעה ולחשיבות של ניהול קמפיינים תקשורתיים המתניעים תהליכי שינוי בחברה. “זה כמו לקחת תרופות”, אמר מרגלית. “אם פעם בשבועיים לוקחים כדור, לא נרפאים. הריפוי האמיתי של ענייני ציבור טמון במה שקורה בקמפיינים האלה”.

חגי גולן הסכים כי יש צורך בקמפיינים, אך העלה את השאלה: “מתי העיתונאי (או המערכת) מגיע לשלב שבו הוא אומר לעצמו, ‘ניסיתי להשפיע אך ללא הצלחה ‘?” גולן התייחס גם להיבט הכלכלי של שוק התקשורת והמדיה. “אני חושב שחלק גדול מכלי התקשורת היום (בארץ) עומדים למכירה”, הוא אמר. “למה אנשים משקיעים במדיה? אני לא יודע. זו לא תשואה להון, ואני גם לא משוכנע שזה מניב השפעה”.