• מנחה
     
    טלי ליפקין-שחק
    עיתונאית, גלי צה"ל
     
  • משתתף
     
    תא"ל סימה וואקנין-גיל
    הצנזור הראשי
     
  • משתתף
     
    אלוף (מיל') שלמה גזית
    ראש אמ"ן בשנים 1979-1974
     
  • משתתף
     
    אלוף (מיל') אורי שגיא
    ראש אמ"ן בשנים 1995-1991
     
  • משתתף
     
    אלוף בן
    עורך ראשי, "הארץ"
     

חובת הציבור לדעת או זכות הדמוקרטיה להגנה עצמית?

מאז הקמתה, בשנת 1948, ועד היום מדינת ישראל מצויה במצב כמעט תמידי של מלחמה.
באופן טבעי, האיום הנמשך הקנה ועדיין מקנה לשיקולי הביטחון חשיבות עליונה. מציאות זו גורמת חיכוך בין הגורמים הרשמיים המופקדים על שמירתו של ביטחון המדינה ובין העיתונאים הישראלים שתפקידם לספק מידע. פאנל “ההיבט הביטחוני” בחן קונפליקט זה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבר ובימינו.

טלי ליפקין-שחק, מן העיתונאיות הבולטות בישראל ומוותיקות גלי צה”ל, הנחתה את הפאנל. השתתפו בו ראשי אמ”ן בעבר, האלופים (במיל’) שלמה גזית ואורי שגיא, העורך הראשי של עיתון הארץ, אלוף בן, והצנזורית הראשית של צה”ל, תא”ל סימה ואקנין-גיל.

ליפקין-שחק שאלה את המשתתפים אם בעניינים של ביטחון לאומי יש לציבור זכות לגילוי מלא, והאם מוטלת על העיתונאים החובה להתמיד ולעשות כל שביכולתם על מנת לחשוף עניינים אלו?

גזית ושגיא הסכימו שמידע ביטחוני, שלפני עשרות שנים היה מצונזר, זוכה היום לדיווח נרחב כעניין שבשגרה.

“תשעים עד תשעים וחמישה אחוזים מהנושאים שבהם עוסקת המערכת הביטחונית כיום חשופים, פתוחים, מדוברים ומצוטטים מהיום ועד הודעה חדשה”, טען גזית. “אני לא מכיר ולו ידיעה אחת שפורסמה בתקשורת, שאפשר לומר עליה, חד-משמעית, כי היא אכן גרמה נזק”.

שגיא העלה דוגמה אקטואלית, המוכיחה, לדעתו, את הפתיחות ההולכת וגדלה בישראל: “הדיון בנושא האיראני בתקופה האחרונה הוא תעודת כבוד לחברה הישראלית. (הוא) לא גרם הדלפות ולא פגע בדברים. אני חושב שזה היה דיון חשוב מאוד וכמעט אי אפשר להעלות על הדעת (דיון שכזה) לפני עשרים או שלושים שנה”.

עם זאת, טען שגיא, יש סתירה מובנית בין שיקולי ביטחון לחופש העיתונות. “יש נושאים”, הוא אמר, “שלאנשים אין רק הזכות לדעת (אותם) אלא החובה לדעת”.

בין המשתתפים שרר קונצנזוס על כך שהנושא נתון לפרשנויות, וכי בישראל אין סתירה אמיתית בין ביטחון המדינה לחופש הביטוי, למעט בעניין גילויים המהווים באופן מובהק פגיעה בביטחון הלאומי ועלולים לגרום נזק רב.

אלוף בן טען כי “הבעיה היא שהתקשורת נתפשת בעיני השלטון כזרוע שלו, ומשתמשים בנו (כלי התקשורת) כדי לאכוף מדיניות בתחומים שונים”.

בן התייחס גם לכך ששמירה על שיח רצוף ומתמיד בין עיתונאים ישראלים לבכירים במערכת הביטחון עלולה לשמש כחרב פיפיות: “כאשר משהו מתפרסם בעיתון ישראלי, הרי זה כמו (פרסום של) גורם רשמי, מכיוון שהתקשורת הישראלית ניזונה ממקורות רשמיים ומתדרוכים”.

לבסוף, תא”ל סימה ואקנין-גיל איפשרה לקהל הצצה נדירה ומרתקת אל פעולתו של משרד הצנזור הראשי של צה”ל. “יש נושאים שגם אנחנו בדילמה איפה נכון להעביר בהם את הקו. אני לא חושבת שיש כאן מישהו המאמין שזכות הציבור לדעת וחופש העיתונות הן זכויות אבסולוטיות. אני הראשונה שמודה כי דמוקרטיה וצנזורה אינן הולכות יד ביד. ולמרות זאת”, הוסיפה ואקנין-גיל, “אני רואה את תפקידי, מעבר להגנה על ביטחון המדינה, גם בהגנה על חופש הביטוי”.